אני לא זוכר איך להיות מאושר

אני מקנא. אני מקנא בך, שנראית כל כך שמחה וצוחקת כאילו משהו באמת מביא לך שמחה. אני באמת מקנא בך, מי יודע מה אתה עושה ולאיזו מטרה. רציתי להיות אתה, הסובל מכל קשיים ובכל זאת הצלחתי לעשות דברים מדהימים רק בגלל שאהבת את זה. רציתי להיות אתה, שחי את חייך ביכולתו המרבית.

אני מרגיש שאני כל הזמן משקר לעצמי. פשוט אמרתי לעצמי שעלי לעשות כל כך הרבה דברים כדי להשלים אותם. אבל לא שאלתי את עצמי מה הייתי מקבל על ידי השלמת המשימה. אני אולי נראה שאני תמיד עסוק ועושה כמה דברים בבת אחת, אבל אין לי מושג מדוע אני עסוק בעצמי. יש לי עיקרון, תמיד צריך שיהיה משהו שקורה, אחרת הכל יתפורר ובעצם יהרוג אותי.

אני יודע לחייך, איך לצחוק, איך להרגיש הקלה. אבל איך אתה 'שמח'? כאילו לא נותר לי מקום להרגיש כמעט הכל. יכולתי לחוש כעס ועייפות, אבל מתי הגלגל מסתובב? אני לא רוצה להיות כאן יותר.

מדוע עלינו להיות בחיים? חייבת להיות מטרה של זה. אני בספק אם אלוהים באמת נתן לנו את הפריבילגיה הזו שיש נשמה יש מאין. אנחנו באמת צריכים לעשות משהו מלבד להיות מדוכאים במקום דמוי גיהינום זה.

אני לא יודע למה אני אף פעם לא סומך על מישהו למרות שאני יודע שאוכל לסמוך עליהם. אבל פשוט קשה לעשות זאת.

אני באמת לא יודע למה אני עדיין חי.

אם מישהו שאל אותי, 'מה החלום שלך?' הייתי משיב ברצינות 'להרגיש שוב משהו'.

מלבד הפנדמיה שמתרחשת ברגע זה, אני שמח שניתנו לנו מרחב לבד. בבקשה תהיה בטוח.